סיפור אמיתי: אי שם ב-2019 חזיתי שהוא קרב ובא - סוף העולם. 

תקופה מוזרה כזו. הייתי בהריון, אחר כך חופשת לידה, לפני מעבר דירה גדול, עזבתי את העבודה, מישהי שקרובה אליי שהתמודדה ועודנה מתמודדת עם מחלה קשה שמשפיעה ישירות ובעיקפין עליי ועל כל מי שקרוב אליי, אנשים שמתים צעירים בלי שום התראה, משהו מוזר קורה מסביב. 

​

ואז באה שנת 2020 וכולנו הבנו שזה באמת נכון, זה באמת קורה, ברוך בואך סוף העולם. 

בחדשות דיווחו על מקרים של קורונה ומגיפה עולמית, שינויי אקלים לא הגיוניים כשבעוד דור או שניים נראה פה את עידן הקרח, סגרו אותנו בבית עם הילדים לתקופה ארוכה של שיגעון חושים, אין עבודה, אין הכנסה, אין תרבות, אין פנאי, אין חופשות אין כלום. נתקענו כולנו עם עצמנו ושיהיה לנו בהצלחה.  

​

עכשיו תראו, ביני לבין עצמי ידעתי שזאת רק תקופה, שהכל יהיה בסדר ושיום מאוד קרוב יבוא וכולנו נחזור להזמין מעלי אקספרס ולבקר בנתב״ג. אבל רגע, מה עם לא? מה עם זה באמת סוף העולם? וגם אם זה לא סוף העולם, מה עם זה הסוף שלי?

וגם אם זה לא הסוף שלי, מתישהו גם הוא יגיע הסוף שלי, כי איך שלא נתסכל על זה לכולנו יש תאריך תפוגה. אז החלטתי לעשות מעשה ולכתוב בלוג.

​

למה? 

כדי שאשאיר אחריי עוד משהו בעולם הזה חוץ מצאצאים שאף אחד לא מבין איך הגנטיקה עבדה פה. 

 

על מה? 

אני מה שאני מכירה הכי טוב בעולם הזה- על עצמי.  

 

מה כתוב בו?

בעיקר סיפורים, מעשיות וחוויות מחיי כסאחית מרובעת וכמה כשאגדל אני אשמח לא להיות, או אולי רק קצת פחות מזה. וכמובן סיפורים ומעשיות מחיי האמהות הכל כך זוהרים.  

 

כמה אני סאחית את שואלים את עצמכם? 

1. אני שרה ורוקדת בקולי קולות כשאני שומעת את השיר ״שבט אחים ואחיות״. לפעמים גם מתרגשת כשאני מקשיבה למילים.

2. אני מאוהבת במתחם שרונה! רוצים להפגש איתי בתל אביב? רק שרונה! קרוב להכל, נוח עם תחבורה, עם חנייה, בתי קפה, ירוק, מרווח, מלא במשפחות ובעיקר שנוא על ידי כל מי שקורא לעצמו חי בסרט תל אביבי (בואו כולם יודעים שנולדתם וגדלתם באיזו עיירה פריפריאלית שראש העיר שלה נחקר על שוחד 2/3 מחייכם, לכו תעופו על מישהו אחר).

3. יש לי בלאנסטון. יש לי סנדלי שורש. יש לי בעל, בית ושני ילדים הורסים. 

4. בכל 30 ומשהו שנות חיי לא עשינתי כלום ושום דבר. 

5. אני מצטלמת עם סלבס ואז כותבת ״הם ביקשו כל כך יפה שהייתי חייבת להסכים״. 

6. אני יכולה להוציא מהפה את המשפט הבא:  אתם צוחקים על סאחים רק בגלל שאתם מתים להיות סאחים בעצמכם (מה שנכון נכון).

​

אז מה יש בבלוג הזה? 

בעיקר התנסויות חדשות בעולם שנועדו לאתגר את עצמי. 

וחוץ מזה, זמן הקריאה הממוצע לפוסט הוא משהו כמו 5 דקות. אז בפעם הבאה שאתם בישיבה בשירותים, בתור לבנק, משתעממים בעבודה, נחים, עייפים מהחיים - עצרו רגע: כנסו לבלוג שלי ותקראו פוסט. מבטיחה שזה יעשה לכם טוב או במקרה הגרוע בזבזתי לכם את הזמן אבל עשיתם לי טוב. ואם אהבתם מה שקראתם, תשאירו את המייל שלכם למטה ותתעדכנו על הפוסטים הבאים. 

​